בדרך כלל איני נוהג להכניס את העולם המתרחש בחוץ לתוך הסקירות שלי. כך נותרו מחוץ לסקירות שלי שנות הקורונה וגם עניינים קלי ערך יותר. עכשיו תבינו למה אני מציין כל זאת.
סקירה זו נכתבת במלאת שישה שבועת לפרוץ מלחמת חרבות הברזל, עת פרצו חיות-אדם את הגבול העזתי. מאות ואולי אלפי אנשים פרצו ליישובי עוטף עזה כדי לרצוח ולטבוח בכל מי שפגשו. הם עשו זאת בחדווה גלויה ואף טרחו לצלם. שמות רבים ניתנו לתופעה הזו. לא כאן המקום לפרט. אני מציין פרטים אלה משום שנפל לידי הספר דלעת, שמו של מוצב הסמוך לנבטיה שבדרום לבנון, במה שנקראה רצועת הביטחון. רצועת הביטחון נקבעה דה-פקטו כרצון מצדנו להגן על יישובי הצפון מהחיזבאללה של אז. המוצב הזה ב-1994 היה אחד הבולטים בגובה, בחלק היותר מזרחי של רצועת הביטחון. ברצועה זו נהרגו דרך קבע חיילים שלנו ואז קם ארגון ארבע אימהות, ששם לו למטרה להשיב בנים לגבולם משום שרצועת הביטחון אינה ממלאת את תפקידה באמת, ובמקום להגן על יישובי הצפון, חיילים נופלים לשווא. היו שהגנו על הארגון והיו רבים שראו בו ארגון שמאל מזיק. עד למקרה הבא.
כשפרצו העזתים ליישובי העוטף והחלה מלחמת חרבות הברזל, מיד היתה תחושה שאין מישהו בישראל שלא הכיר מישהו שהיה שם בין המתים, הפצועים והחטופים. זה בדיוק מה שנאמר בספר שאני מסקר כאן על המקרה הבא, הלא הוא המקרה של אסון המסוקים, בו נהרגו למעלה משבעים חיילים, כשפתאום באמת נוצרה התחושה שאין לנו מה לחפש שם ושאין מי שלא מכיר מישהו שהיה באסון הזה. השעה חמש דקות לשמונה בבוקר, אני אמור להיכנס לכיתת לומדי מחשב. על הצג בנייד האחיינית שלי. ההודעה שלה היכתה בי כמו רעם: גיל אייזן מת במסוק אתמול.
איך מתייצבים מול כיתה ללמד, להתבדח, לתת תחושה שהכל נמשך בבוקר אסוני שכזה? צמרמורת ודמעות גם עתה.
בדלעת נמצאים חיילי נח"ל. גם מתי פרידמן היה אחד מהם, הוא המספר את סיפורו של המוצב המסוכן הזה. החלק הראשון הוא של אבי אלתר, חייל חובב ספר, בחור קשוח שקבלת מרות אינה דרך חייו, אך יעשה הכל על הצד הטוב ביותר. הוא לא שרד.
המשך הספר אינו נוגע בפוליטיקה. פרקים קצרים מעבירים את הלך הרוחות במקום המסוכן והמיותר הזה, בשכונה המסוכנת בה מצויה המדינה שלנו, ולמרות שהספר המשובח הזה היה עומד בפני עצמו שנים, לקרוא בו עתה מתקבלת תחושת דז'ה וו חריפה למה שמתרחש עתה בחוץ, למקבריות המתרחשת באמצע קריאת הספר: אזעקה.
הספר הזה הזכיר לי ספר אחר, במערב אין כל חדש של צעיר אחר במלחמה נוראית ומיותרת, אריך מריה רמרק. גם שם תהה הכותב על מה ולמה נלחמים אנו הצעירים בצעירים אחרים ממול. מופת ציינתי את הספר ההוא.
מתי פרידמן עוזב את הצבא עם תום שירותו, פונה ללימודי אסלאם, מתחיל לכתוב את הספר הזה ובראשו צץ רעיון. הרי מקנדה בא ובאמתחתו דרכון משם. מדוע לא יבקר בלבנון שוב? והוא אכן עושה זאת כתייר קנדי, כולל ביקור בדלעת ובמסעדה אותה ראה לא פעם מהמוצב ביישוב ממול. הדג היה יבש, הביקור היה שווה הכל.
