ההתאבדות הוא סוג של ספר גימיק. מהו ספר גימיק? ספר שכזה הוא גלנקיל, מותחן כבשים.
היכן הגימיק בספר הזה? אדואר לווה כתב ספר בו הוא מדבר אל חבר ילדות שהתאבד בגוף שני. אלא שזה הוא שהתאבד והוא מדבר אל עצמו. בחיים, כשמסר למו"ל שלו את הטקסט הזה, לווה התאבד באמת. זו המסגרת ועכשיו לסיפור המרתק.
102 עמודים יש בסה"כ בספר הצנום הזה, רובו ככולו מונולוג בו פונה המתאבד אל עצמו בגוף שני, כאמור, וזה מונולוג נטול הפסקות ומרתק. שליפה מהזיכרון: התאבדותך חתמה את חייך ועתה אתה חי את מותך. חי דרך הזיכרון אצל הוריך, אשתך, חבריך.
הספר מלא באמירות כאלה ומתאר את המתאבד, שאפילו לידתו ב-25 בדצמבר, תאריך עמוס אירועם בעולם הנוצרי, לא מזכה אותו ביום הולדת ראוי וייחודי. עוד מתואר המתאבד כמתבגר שאיש לא הורשה להיכנס לחדרו, כמוזיקאי מחונן, כאדם שהתחיל פרוייקטים רבים ולא סיים. שההתלבטות בנוגע לדברים רבים קשה אצלו מביצוע הדבר עצמו. אי שם בשנות העשרים של חייו קיבל כמה סוגים של נוגדי דיכאון מרופא המשפחה שלו, אבל בסוף החליט שעבור זמן קצר של אופוריה, אין טעם לאבד את עצמאות מחשבותיו ומעשיו.
בן עשרים וחמש היה במותו. הותיר אישה אוהבת והורים הלומי צער. חברים רבים לא רכש, לא היה מיומן דיו בהזרקות אל חבורת אנשים זרים, המכירים היטב ביניהם, אבל הוא הזר שהוזמן ע"י אחד מהם בלבד.
כל עמוד כמעט מצדיק מירקור. מאחר ואני מסרב למרקר, אומר כך: ספר דק שכזה היה הופך מיד ללח מכריכה לכריכה מרוב מירקורים, עד שמה שלא מורקר היה בעצם המיעוט.
הספר ראה אור ב-2008 ורק עתה, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, זכיתי בגדול לקוראו בעברית וללקק את האצבעות למרות שמדובר בבחור בן עשרים וחמש, שנטל חייו כך שימצאוהו דקות לאחר הירי ולא ימים רבים לאחר אובדן צלם גופו, כעור ודוחה.
יכול להיות שמישהו יחשוב שהספר טרגי. לפעמים החיים טרגיים יותר. אבל תנוח דעתו של הקורא המקרי, הספר אינו טרגי, הרעיון מבריק והמחשבה שהמחבר עצמו נטל חייו בסמוך למסירת הטקסט, נו.
