שלום, פליטים! - המלצה

טוביה טננבום ניחן בחוש הומור בריא, בציניות ובסרקזם עוקצניים, והכי חשוב, ביכולת להביא סיפור מורכב לאבסורד. האבסורד מנפץ אמיתות אחת אחר השניה בקול רעם ומוציא את האוויר מהבלון בשריקה.

הסיפור פשוט מאוד הפעם, יחסית. גרמניה העשירה והגדולה במדינות אירופה, קלטה מיליוני פליטים ממדינות במצב מלחמה, במיוחד אפגניסטן וסוריה. מדוע היא עשתה זאת ועדיין עושה?

עכשיו מתגלים הפרטים ועמם האבסורד, האמיתות הנחבאות ועוד פרפראות (לקוראים הצעירים, לא מדובר בפורפרות. אופס, גם פורפרות הם לא יודעים מה זה). הפרטים הם כדלקמן: מיליוני פליטים הם אנשים רבים שהגיעו בדרכים לא דרכים, כי בים אין דרכים בדר"כ (כאן דרושה הבהרה: לגדולה במדינות אירופה אין ממש גישה לים מדרום, מכאן, שהפליטים הגיעו מתורכיה, מיוון, מצ'כיה ועוד. בזה הם עברו על החוק האירופאי, האוסר על פליט להמשיך למדינה שניה מהראשונה בה נחת). הם שילמו הרבה כסף יחסית כדי להיות בגרמניה המקסימה, השופכת כסף רב על אחזקתם, הם, בתורם, יוצאים לפעמים לגנוב, לאנוס ולפרוץ משום שהם קצת משועממים, אפשר להבין. לא כולם כמובן הם כאלה. והיכן הם גרים? הם נמצאים במקום שגרמניה הכי מבינה בזה, במחנות פליטים, בדגש על מחנות. כי סדר חייב להיות, ברור? ומה הם עושים שם? בעיקר משתעממים, אוכלים אוכל תפל וחיים בסביבה רועשת תמידית וללא פרטיות.

טוב, מספיק ללהג. למה כל כך הרבה פליטים התקבלו, מעבר להיגיון ולחוק הגרמני והאירופאי? כי הגרמנים הם נאצים. הם כמובן אומרים שהם לא, לא רוצים שיאמרו זאת עליהם, מבקשים להיות העם ההומני בתבל יותר מהשבדים הקרים רוכבי הוולוו.

טננבום, כמנהגו ובעזרת אסטרתו (האופל אסטרה שלו), נסע לערי דרום ומזרח גרמניה השונות מברלין למינכן ולהמבורג ולייפציג, יש כמה ששכחתי, אבל העיקרון ברור. הוא דיבר עם פליטים, עם מנהיגי מפלגות, עם העם ברחוב והתמונה היתה פשוטה מאוד: לאיש אין מושג איך לבלוע את הצפרדע, אבל אין בעיה שתהיינה צפרדעים רבות כאלה. רק אל תקראו לנו נאצים, אפילו שעמוק בלבנו אנחנו כאלה.

והבהרה קטנה: פליטים אינם מהגרים. למהגר ויזה ברורה, דרכון נקי וקריא, השכלה רצויה והוא מגיע לרוב עם ברכת הדרך. הפליט נפלט ממדינתו השסועה, לרוב אין עליו שום ניירת רשמית, הוא אינו בעל שום מעמד מוכר פרט למעמד פליט, הוא אינו רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, אין לו כסף והוא עולה כסף שנלקח ממערכת החינוך, הבריאות, מהמשטרה ומעיק על מערכת החוק בכלל. במעמד לא ברור, כל עוד מדינתו של הפליט במצב מלחמה, הפליט נשאר פליט ועולה כסף. לא ניתן להשיבו למדינה ממנה בא. מלחמות לוקחות זמן וכך השיקום. אבל מה לא עושים בשביל תדמית?

מימין ומשמאל נכשלו כולם בהגדרת עניין הפליטים. זהו עניין ללא הגדרות, לאיש לא ברור מה טוב ייצא מזה ועושה רושם שמדינות ערב מתמחות בהשארת אנשים במצב פליטות לעד. הרי לפחות שניים מהפליטים שראיין טננבום אמרו שהם מעכו שבפלשתין. מה הם מסניפים שם במחנות, סוג של גז חדש, שלא הורג, אבל ממסטל?

מיכאל שלי/עמוס עוז - המלצה רפה

חנה, שמיכאל הוא שלה, היא פנקסנית, תכונה נשית שהיא מין המכוערות מבין התכונות הנשיות, תכונה שאין לה אח ורע אצל גברים. ולא, אני לא שונא נשים. מה זה פנקסנית? פנקסנית היא אחת הזוכרת כל, יודעת מתי להוציא פריט מהרישום המסודר בפנקס כדי להשתמש בו כנגד בעלה, להכריעו בוויכוח, להשפילו, לחשוב עליו רעות, להצדיק עצמה בעיניה. דבר לא נשכח, אין התקדמות, אין זרימה, אין התאמה למציאות החדשה.
מיכאל שלי הוא ספר קודר, מעיק, אפל ונטול אוויר. בדברי המחבר למהדורת הכריכה הקשה 2008, מהדורת 20 הספרים הבולטים בספרות העברית, עוז מודה שאולי לא היה כותב כלל את הספר, או כותב אותו אחרת. כך או כך, יש בספר לא מעט קטעים הכתובים בזרם התודעה, רוצה לומר, למחבר לא היה מה לומר ולכן ליהג עצמו לדעת.
עוז מודה בעצמו שהכתיבה בגוף ראשון מפי דמותה של חנה היתה יכולה להיות אחרת. הרי חנה שופעת תכונות לא ממש חיוביות, הרוע שופע ממנה לעיתים, וכל זאת היא מספרת בגוף ראשון ובגלוי. מוזר.
על מה המהומה בעצם?
חנה כמעט נקעה קרסולה במדרגות ירושלים החלקלקות ומיכאל מיהר לתמוך בה ולהצילה. חנה היא גננת הלומדת לימוד לא פורמלי ספרות. מיכאל הוא תלמיד בחוג לגיאולוגיה ובסוף הספר הוא כבר כמעט דוקטור. האם זהו סיפור ישראלי מקובל נוסף של מהנדס ואשת מהנדס? לא ממש. הפנקסנית חנה זוכרת למיכאל את הצלתה, לא שחייה עמדו ממש בפני סכנה, אבל מחווה אבירית ממהרים לרשום בדפתר. מפה לשם, מנדלסון הופיע בחתונתם בתור מלחין, לא בטוח שהיה רבע עוף ובורקס, אבל הכל היה כדת וכדין, רק כדי שנישואים צולעים יצאו לדרך. מיכאל עושה חיל בלימודיו, חנה ממשיכה לעצבן בתור דמות חולנית, עוקצנית ונטולת חמלה אמיתית ורצון להבין. לא שהיא לא מבינה, הרצון לא קיים. גם שפלות רוחו של מיכאל לא תורמת, אבל למה זה מגיע לו, והוא עוד אדם חיובי כל כך?
עוז, כאמור, מרבה ללהג עצמו לדעת. כשיגדל, עדיין לא יהיה שלו ולא אפלפלד. לנובל הוא יחכה לשווא. הכתיבה שלו לא זורמת, המשפטים קצרים. לעיתים שתיים-שלוש מילים. בנוסף, משפט סתמי העוסק בצבע השמים נוסף פה ושם כמילוי.
הספר קצר הצלחה מפתיעה ועוז מספר שעם עובד לא ממש התלהבו לפרסמו. עלילה הרי אין, כך עוז. מהו סוד ההצלחה? תעלומה. רבים מספריו מושכים לקריאה, למופתיות הם לא מגיעים. גם זה לא.
מה יש בספר שמושך אש רבה כל כך? האם זה שהמסופר בו נופל על נקודות מציקות רבות כל כך בלב הקוראים, עניינים לא פתורים ומדממים? ניתוחים רבים עבר הספר, בין השאר סיפרו כי חנה היתה בת דמותה של אמו של עוז. עוז טוען כי אין הדבר כך וכי זו דמות אתה התווכח חודשים, לעיתים הוא השתלט עליה, לעיתים היא עליו. מעניין.