יום שישי, 16 באוגוסט 2024

נמר בירושלים/אורן ולדמן - המלצה חמה


 

המחבר מודה למגיהות בספר אבל אלה לא מונעות ממנו להזכיר שאין עצי מייפל בישראל, שלא הולכים לבקר בבית הקברות בישראל בשבת ובטח ובטח שאין פיגוע כזה, המופיע בעמוד 30, תשבוחות. אין מילה כזו בעברית והיא מצדיקה תחושות בוז לספר.

אחרי שהוצאתי כל מררתי על הספר, זה ספר מקסים ביותר.

דב בוריס גפונוב הוא דמות אמיתית, מתרגם מגרוזינית לעברית של יצירת מופת בשם עוטה עור הנמר, ששלונסקי סייע בהוצאתה לאור. גפונוב הוא רוסי שנקלע לגאורגיה ומשם לישראל, היישר לתל השומר בשל מצבו הבריאותי משום מחלת גיאן-בארה.

ערן וולוצקי הוצמד אליו כדמות בדיונית שהצדיקה את הבאת סיפורו המיוחד של גפונוב לקורא הישראלי. ערן נשלח ע"י מורהו למחויבות חברתית, פרוייקט שכשאני אישית הייתי המפעיל שלו בתיכון (של הפרוייקט), נקרא מחוייבות אישית. כך או כך, ערן וחבריו נשלחו מי למד"א, מי להפעיל קבוצות כדורגל של ילדים ומי כערן לשבת עם חולה פעמיים בשבוע ולארח לו לחברה. ערן לא מתלהב מהשליחות הזו, בעצמו בעל דימוי גוף לא משהו, לא מהפופולריים בחברה.

בבית החולים מתפתח בינו לבין דב גפונוב קשר יפה אל מול קשר יפה נוסף עם חווה, נערה-אישה שעברה תאונת דרכים בה רוסקה רגלה, היא מתאוששת ומחלימה אל מול גפונוב הדועך. הן משפחתו של גפונוב, משפחתה של חווה ומשפחתו של ערן עצמו, אינן משפחות נורמטיביות ותפקודן לקוי.

גפונוב הוא מתרגם מחונן המעודד את ערן להגשים את חלומו כצייר להתקבל לבית ספר לאמנים. חווה מתעקשת לשוב ולרקוד למרות רגלה המרוסקת והיא עושה זאת והקשר בית השניים, ערן וחווה, מתהדק.

הכל קורה ב-1972, שנת מותו של גפונוב והוא רק בן 38. אז כן, הוא זכה בפרס טשרניחובסקי על תרגום הספר מגרוזינית לעברית, שתי שפות שאינן שפות אמו. הוא גם זכה לנוכחותו של ערן, שכאמור אינו בעל דעה חיובית על גופו, אבל אישיותו מחפה על כך. ערן מביא אור לחיי גפונוב ואור לחיי סשה, הרוסי, ילד הכפות. לחווה הוא מביא נשיקה...

גפונוב, בימיו האחרונים, לא קיווה לשום דבר טוב שיקרה לו. אז ערן קרה לו וברור שגם גפונוב קרה לערן ואז ערן מבטיח לקחת את גפונוב למנזר המצלבה בירושלים, שם יראה תמונה מהספר אותו תרגם. לא עניין של מה בכך להבריח החוצה חולה סופני בלילה קר, על וספה עם סירה מתל השומר לירושלים. לערן אין רשיון נהיגה... אבל הוא זוכה לברכת אביו, למפתחות של הווספה, לסיפור חייו העלום ולחתימה על הטופס. שהכל אני אספר לכם?

ויש חיים אחד שבא לבקר כשגפונוב ישן. תגיד שחיים היה פה, מורה חיים לערן. מי זה חיים?

שאפו לוולדמן על הרעיון לשלב דמות בדיונית עם  אמיתית ולהעלות נשכחות בדבר דמות שלא זכתה לשזוף באור יקרות.

יום שני, 12 באוגוסט 2024

שריון האור/קן פולט - המלצה רפה


 

את קינגסברידג' ה"עיר", בה נבנתה הקתדרלה רבת ההוד, אני מכיר עוד מהספר הראשון בסדרה עמודי תבל. ההמשכים לא עניינו אותי והנוכחי סקרן אותי. אז לקחתי אותו וזה לא פשוט לחצות 635 עמודים בעידן הטיקטוק. פולט כנראה מפנה עורף לעידן הזה וממשיך לנפק ספרים עבי-כרס.

אז שווה או לא? לא במיוחד.

העיירה בדפורד היא העיירה ממנה באה סאל. בעיירה זו גר הגביר רידיק ובנו ויל האכזר, שבשל התנהגותו נהרג בעלה של סאל והותיר אותה אלמנה ואת הילד בן השש יתום. אלא שזה לא רק סיפורם, אבל הם תמיד ברקע והם עוברים לקינגסברידג', שם אפשרויות התעסוקה טובות יותר ושם נמצא הטווה איימוס, שיעסיק אותם. הבן קיט יגדל למהנדס מכונות טוויה, אבל הספר אינו על טוויית בדים, הנמצאים ברקע כל הזמן, ועל תהפוכות מכונות הטוויה, הקידמה ומה היא עושה לעובדים.

הזמן הוא סוף המאה ה-18, המהפכה בצרפת והמהפכה התעשייתית, עליית נפוליון בונפרטה, המלחמה רבת השנים עם אנגליה ושאר אירופה, מלחמה הגורמת בעיות תעסוקה, גיוס חיילים בעורמה ובכפייה, חוסר כוח אדם הן בצבא והן בשוק התעסוקה ועליית מחירים במגורים ובמוצרי המזון.

לא קל. פה ושם יש רומנטיקה, גם חד-מינית, שהרי פולט הבלתי מזוהה מינית חייב להכניס קטעים כאלה להנאתו.

על רקע המלחמה וחוסר שביעות רצון המפוטרים, חסרי הכיס, לנוכח הקידמה במכונות הטוויה, עולות שאלות של חוקים העוברים בפרלמנט, צדק ומשפט לא הוגן של השופטים, תמיד בעלי ממון, כנגד דלת העם, חסרת היכולת להתגונן כנגד חוקים דרקוניים.

וכך קיט גדל, זה הקטן שאביו נהרג, הופך למהנדס, מגויס יחד עם אביו החורג למלחמה כנגד נפוליון וחוזר לאחר ניצחון וולינגטון כנגד בונפרטה בקרב ווטרלו המפורסם.

אם כן, הכל מתחיל בבדפורד, ממשיך בקינגסברידג', נגמר בווטרלו וזה לא שיר של אבבא. אל תחפשו את קינגסברידג' במפה, אבל במפה היא דרומית מערבית לאוקספורד.

ספר עמוס כזה, המכיל רומנטיקה וניאוף בגרוש, יחסים בין גברים בלתי אפשריים לתקופה, יחסי תעסוקה, צבא המתנהל כשכונה והייתם מצפים למשהו קצת יותר הירואי. ומה קיבלתם? סידרת טלוויזיה כתובה. לפחות בכיוון הזה צועד פולט עם הקידמה.

למודן, ההוצאה לאור, יש מין מנהג כזה לכתוב את שם הספר בגופן מוזהב. כך בעמודי תבל וכך כאן. שני ספרים עבים שעד שמסיימים לקוראם, הכתב בחזית נמחק ואתם נותרים עם ספר אינשם.