המחבר מודה למגיהות בספר אבל אלה לא מונעות ממנו להזכיר שאין עצי מייפל בישראל, שלא הולכים לבקר בבית הקברות בישראל בשבת ובטח ובטח שאין פיגוע כזה, המופיע בעמוד 30, תשבוחות. אין מילה כזו בעברית והיא מצדיקה תחושות בוז לספר.
אחרי שהוצאתי כל מררתי על הספר, זה ספר מקסים ביותר.
דב בוריס גפונוב הוא דמות אמיתית, מתרגם מגרוזינית לעברית של יצירת מופת בשם עוטה עור הנמר, ששלונסקי סייע בהוצאתה לאור. גפונוב הוא רוסי שנקלע לגאורגיה ומשם לישראל, היישר לתל השומר בשל מצבו הבריאותי משום מחלת גיאן-בארה.
ערן וולוצקי הוצמד אליו כדמות בדיונית שהצדיקה את הבאת סיפורו המיוחד של גפונוב לקורא הישראלי. ערן נשלח ע"י מורהו למחויבות חברתית, פרוייקט שכשאני אישית הייתי המפעיל שלו בתיכון (של הפרוייקט), נקרא מחוייבות אישית. כך או כך, ערן וחבריו נשלחו מי למד"א, מי להפעיל קבוצות כדורגל של ילדים ומי כערן לשבת עם חולה פעמיים בשבוע ולארח לו לחברה. ערן לא מתלהב מהשליחות הזו, בעצמו בעל דימוי גוף לא משהו, לא מהפופולריים בחברה.
בבית החולים מתפתח בינו לבין דב גפונוב קשר יפה אל מול קשר יפה נוסף עם חווה, נערה-אישה שעברה תאונת דרכים בה רוסקה רגלה, היא מתאוששת ומחלימה אל מול גפונוב הדועך. הן משפחתו של גפונוב, משפחתה של חווה ומשפחתו של ערן עצמו, אינן משפחות נורמטיביות ותפקודן לקוי.
גפונוב הוא מתרגם מחונן המעודד את ערן להגשים את חלומו כצייר להתקבל לבית ספר לאמנים. חווה מתעקשת לשוב ולרקוד למרות רגלה המרוסקת והיא עושה זאת והקשר בית השניים, ערן וחווה, מתהדק.
הכל קורה ב-1972, שנת מותו של גפונוב והוא רק בן 38. אז כן, הוא זכה בפרס טשרניחובסקי על תרגום הספר מגרוזינית לעברית, שתי שפות שאינן שפות אמו. הוא גם זכה לנוכחותו של ערן, שכאמור אינו בעל דעה חיובית על גופו, אבל אישיותו מחפה על כך. ערן מביא אור לחיי גפונוב ואור לחיי סשה, הרוסי, ילד הכפות. לחווה הוא מביא נשיקה...
גפונוב, בימיו האחרונים, לא קיווה לשום דבר טוב שיקרה לו. אז ערן קרה לו וברור שגם גפונוב קרה לערן ואז ערן מבטיח לקחת את גפונוב למנזר המצלבה בירושלים, שם יראה תמונה מהספר אותו תרגם. לא עניין של מה בכך להבריח החוצה חולה סופני בלילה קר, על וספה עם סירה מתל השומר לירושלים. לערן אין רשיון נהיגה... אבל הוא זוכה לברכת אביו, למפתחות של הווספה, לסיפור חייו העלום ולחתימה על הטופס. שהכל אני אספר לכם?
ויש חיים אחד שבא לבקר כשגפונוב ישן. תגיד שחיים היה פה, מורה חיים לערן. מי זה חיים?
שאפו לוולדמן על הרעיון לשלב דמות בדיונית עם אמיתית ולהעלות נשכחות בדבר דמות שלא זכתה לשזוף באור יקרות.
